<h1>ספר התרומות שער מ"ג חלק ב'</h1>
<h2>דף טו:</h2>
והיכא שמשכן לו שדהו באפותיקי סתם או במפורש ומכרו או שטפו נהר ויש לו נכסים בני חורין זולתן, מהו, מי אמרינן כיון דאין נפרעין ממשעובדים במקום שיש בני חורין [גיטין מ"א ע"א] והכא נמי גבי מבני חורין דלוה ולא טריף, או דילמא כיון שעשאן אפותיקי אזל ליה האי דינא וטריף ליה.
ובזה צריכין אנו לפרש תחלה מהו לשון אפותיקי, דע כי לשון אפותיקי הוא פה תהא קאי, וזהו הנקרא אפותיקי סתם. ויש אפותיקי אחר שנקרא מפורש, והוא כשכותב לא יהא לך פרעון אלא מזו. ודיניה חלוקים, דהיכא דאמר לו בסתם מכרו מכור אע"פ שאמר לו מכאן תגבה והוא מכור עד שיגיע זמן המלוה לטרוף או ימצא בני חורין אחרים זולתי מה שמכר שטורף מהם ומניח זה ללוקח, שדנין בו אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין. והראיה בזה ההיא בריתא דקתני בגיטין פרק השולח [מ"א ע"א] תניא העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו ולכתובת אשה גובין משאר נכסים, פר"ש אם מכרה לאחרים האפותיקי שלהם גובין משאר נכסים. רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים אשה אינה גובה משאר, שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין. וההיא בריתא אוקמה הרב אלפסי ז"ל בתשובה [סימן ר"ד] באפותיקי סתם, ולפיכך מכור בב"ח לדברי הכל וטורף המלוה משאר נכסים בני חורין. ועוד יש ראיה מן הירושלמי [יבמות פ"ז ה"א] דקתני העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסים והלוקח יחוש לעצמו. פירוש, שישארו ללוה נכסים בני חורין, דאי לא עליה דידיה הדר. רשב"ג אומר ב"ח גובה משאר נכסים אשה אינה גובה משאר נכסים, שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין, הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל מכרן ממכר עולם אינן מכורין, ע"כ דברי הירושלמי. והרב אלפסי ז"ל אוקמיה בתשובה [שם] באפותיקי סתם, ומפרש דלשעה מכור עד שיבא זמנו, ואם לא ימצא נכסים ללוה טורפו ואם ימצא להם נכסים ממכרו קיים, אבל אינו מכור ממכר עולם שהרי אם לא ימצא לו נכסים ללוה יטרפנה המלוה מידו. אבל אם היה אפותיקי מפורש אין ספק שיגבה ממנו ויבא הלוקח שלקח ויטרוף בני חורין של לוה בשביל אחריות מכירתו, שדין המפורש לגבי מכירה כדין אם היה אפותיקי מפורש לגבי שטפה נהר שאינו גובה משאר נכסים ואפילו מבני חרי, כך אם מכרו אינו מכור ויבא הוא ויטרוף מעות הלואתו מנכסי אפותיקי שלו, שבזה לא נאמר אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין, שיותר הוא משעבוד, דכקנוי לו דמי, שהרי הלוה לא יוכל לסלקו ממנו בקרקע אחר כי אם במעותיו בלבד. וכן ראיה ההיא דב"מ פרק ראשון [ט"ו ע"ב] דמוקי לה הב"ע דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דתו לא מסלק ליה לוקח בזוזי. ועוד ראיה אחרת שכן הוא הירושלמי בסתם כמו שהעמידו הרב, דהא אמרינן בירושלמי במסכת שביעית בפרק אחרון [ה"א] המשעבד שדה לחברו ומכרו ר' אחא אומר מכורה לשעתא ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעתא, והוינן בה מהאי ירושלמי דרבנן ורשב"ג דקאמר דלב"ח מכורה. ומתרץ מתניתא בשאמר יהא לך פרעון מזה, מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה. ומ"מ מכורה לשעה עד שיבא זמנו לטרוף, אף אחר שיגיע זמנו לא ילך אחרי נכסים אחרים הואיל והיה אפותיקי מפורש. הנה נתבאר מזה כי באפותיקי סתם זכה הלוקח וגובה המלוה משאר נכסי הלוה, ובמפורש גובה ממנה וטורף מן הלוקח. ועל פסק זה שכתבנו דבאפותיקי מפורש אם מכרה גובה מן האפותיקי אע"פ שיש לו נכסים בני חורין, איכא דקשיא להו ההיא דגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ד ע"ב] המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו. והוינן בה היכי דאמי, אי דאית ליה ארעא אחריתי סוף סוף עליה הדר, ואי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מינה וכו'. ואמאי לא שני ליה לעולם דאית ליה ארעא אחריתי וחיישינן דילמא אפותיקי מפורש עשאה לבעל חובו מזה השדה שמעיד לו עליה, ואע"ג דאית ליה ארעא אחריתי מעמידה לפני בעל חובו, אלא לאו ש"מ דאפילו במפורש אמרינן אין נפרעין וכו'. והאי ראיה ליתה ולא קשיאן אהדדי, דאיכא למימר אם עשה ממנו אפותיקי מפורש לאו נוגע בדבר הוא, דמה איכפת ליה אם המערער יטלנו דהא אינו חוזר וגובה ממנו, דבאפותיקי מפורש כמכר שלא באחריות הוי שאם נמצאת שאיננה שלו או שטפה נהר אינו חוזר על הלוה, והלכך לאו נוגע בדבר הוא. ואפילו למאן דמשני נוגע בדבר הוא משום לוה רשע ולא ישלם הכא ליכא למימר שיהא לוה רשע משום דבעל חוב אם יפסיד אותה שדה כיון דאפותיקי עשה לו ולא קבל עליו אחריות ליכא משום לוה רשע, כדאמרינן לקמן דמצי אמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות.
<h2>דף לה.</h2>
והיכא שמכר המלוה קרקע שמשכן לו הלוה לזמן שקבע עמו אם יכול למוכרה בטרם יגיע זמנו או בזמנו כדי להפרע בדמיו, על זה גרסינן בפסחים בפרק כל שעה [ל' ע"ב] איתמר בע"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. ואמרינן בגמרא כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה, פירוש קודם זמן הפרעון, כ"ע לא פליגי דאתי מלוה וטריף. פירוש, סותר מעשיו למפרע וטורף את מכירתו. ופר"ש ז"ל ופריק ליה מן ההקדש בדבר מועט כדאיתא בערכין [כ"ג ע"ב] שלא יאמר הקדש יוצא בלא פדיון, ואע"ג דאמר רבא [כתובות נ"ט ע"ב] מפקיעין מידי שעבוד, דוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אמר, ע"כ. כי פליגי דאקדיש מלוה וזבין מלוה אביי אמר למפרע הוא גובה, שמזמן ההלואה קנויה לו, וכיון דמטא זמניה ולא פרעיה אגלאי מילתא למפרע דברשותא דמלוה הוה קאי ושפיר הקדיש ושפיר זבין. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, והוא מזמן שיגיע זמן הפרעון, דכיון דאי יהבו ליה זוזי למלוה בזמן הפרעון הוה מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקנה ליה מלוה וכי זבין לאו דידיה הוה. וקי"ל כרבא. אשתכח השתא דהיכא שמכר הלוה לכשיגיע הזמן אם אין לו נכסים אחרים יבא ב"ח ויטרוף מן הלוקח מבטל מכירתו. והיכא שמכר המלוה בין זמן ההלואה לזמן פרעון הקבוע ביניהם אין מכירתו כלום, דהא קי"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. וממילא שמעינן דדוקא כשמכר קודם זמנו של פרעונו הוא שאין מעשה המלוה כלום, שעדיין לא קנאה ולא מכר את שלו, אבל אם הגיע ועבר זמן פרעונו ולא פרעו דברי הכל דשפיר זבין, דכדיליה דמי ועד כדי סך החוב אין הלוה יכול להוציאו מידו של קונה ואפילו שיפרענו ממון החוב, כדאמרינן [ב"מ ל"ה ע"א] בשומא דעבדו ב"ד דאי הדר וזבנה לאחריני שזוכין בה, דלא רמי עלייהו ועשית הישר והטוב, והאי נמי כיון דמכרה כנגד שעור חובו ממכרו קיים. ועל מה שפסקנו כתב ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל דאיכא דמתמה היכי יכול מלוה למכור קרקע הלוה אע"פ שעבר זמנו ולא פרעו בלא שומת ב"ד, וא"כ למה נתקנה שומא הרי כל ב"ח שם לעצמו ומוכר. ומתרצי דפלוגתא דאביי ורבא מיירי במטלטלין. ולא מסתברא דהא כולה סוגיא איתה אפילו במקרקעי ועליהו קא מיפלגי, דהא קא מקשו ליה מההיא דרמי בר חמא דאמר ראובן שמכר שדה לשמעון [וכו']. ואיכא דאמרי דלא נתקנה שומא אלא כשרוצה להחזיקה לעצמו אבל לאחרים אין צריך שומא של ב"ד ומה שמכר מכור בכדי חובו בלא ב"ד ושומתן. מיהו האידנא חזינן בכל בתי דינין שאין מוכר המלוה קרקע של לוה ואפילו הממושכן בידו בלא שומת ב"ד, אבל תובעו כדי שיהא מוכרו או מוכר חובו ואין בכך כלום, אבל לזבוני גוף הקרקע במכירה חלוטה לא, ע"כ. וכתוב בספר העיטור בשם ר"ח ז"ל דפלוגתא דאביי ורבא בדאיתא לארעא במשכנתא בידא דב"ח עסיקינן, דאי ליתיה בידיה לא אמר רבא השתא הוא דקני, ואביי לא אמר שפיר זבין, דהיכא אשכחן דקני ליה בעל חוב לנכסי דלוה כי ליתנהו בידיה למגבא ולזבוני בלא תביעת ב"ד, אלא לאו ש"מ דאיתיה בידיה, ע"כ. ומסתברא שאין לך דבר שיוכל המלוה למכרו אלא בב"ד. וכן הסכים בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל, וכתב שזה הדקדוק שדקדקנו מדברי רבא אינו כלום, דהא טעמיה דרבא משום דכיון דאלו הוו ליה זוזי [ללוה] הוה מסליק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקני, והאי טעמא איתיה אפילו לאחר זמן פרעונו, ואפילו לאחר הכרזה ושומא עד זמן שטר אחלטאתא, והשתא הוא דקני דאמרינן השתא כשב"ד מגבין לו אותו קרקע בחובו קאמר. וכן כל הסוגיא מוכחת בכל מאי דמקשינן ומתרצינן בה, ומעתה בטלות כל התמהונות שכתבת, ע"כ.
